מנהל מקרקעי ישראל (בשם קק"ל) נ' דעדוש ואח'

פסק דין

פסק דין משלים בתביעה לסילוק יד, שמתנהלת מזה שנים בערכאות השונות.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפינוי מקרקעין בגבעת שמואל הידועים כחלקה 31 בגוש 6392, הנמצאים במתחם הידוע בשם "פרדס רוזנבלום" (המקרקעין). הנתבעים טענו לדיירות מוגנת, שבאה להם מהוריה המנוחים של הנתבעת, שהיו דיירים מוגנים בצריף מס' 5 שבמקרקעין, לפי הסכם שכירות משנת 1955 (הצריף המקורי) או לרשות בלתי הדירה. במקור היו במקרקעין 32 צריפים, שאחד מהם היה של הורי הנתבעת, כאמור. ברבות השנים, התפנו כל דיירי הצריפים האחרים, למעט משפחתה של הנתבעת שנותרה במקום והתפרשה על שטחים שמחוץ לצריף, כמבואר להלן.

פסק הדין החלקי מיום 1/9/2008 (פסק הדין החלקי)

בית המשפט (כב' הש' מנהיים) דחה את הטענה לדיירות מוגנת ולרשות בלתי הדירה, והתביעה לסילוק ידם של הנתבעים התקבלה ביחס לכל השטחים שהנתבעים מחזיקים בהם, כמתואר במסמך נ/4.

בפסק הדין החלקי הבחין בית המשפט בין שלושה חלקים של השטח שבו מחזיקים הנתבעים: בית המגורים שבו הם מתגוררים (בית המגורים או בית המגורים העיקרי); בית מגורים קטן, נוסף, המשמש למגורי בנם של הנתבעים (בית המגורים המשני), ויתרת השטח, לרבות מבנים שעליו, המשמשת לעסק שמנהל הנתבע (השטח העסקי).

באשר לבית המגורים, נקבע כי הנתבעים הם בני-רשות בלבד וכי הרשות ניתנת לביטול. בית המשפט התנה את פינוי בית המגורים בתשלום פיצוי על ההשקעות בבית המגורים, שייקבע בפסק דין משלים.

לגבי המבנים האחרים שעל המקרקעין (בית המגורים המשני והשטח העסקי), קבע בית המשפט כי מדובר בהשתלטות על קרקעות ובהסגת גבול וכי אין להתנות את פינוי שטח זה בפיצוי כלשהו (לעניין בית המגורים המשני ראו ס' 9 לפסק הדין).

בפסק הדין החלקי הורה בית המשפט על סילוק ידם של הנתבעים מכל השטחים שהם מחזיקים בהם. המועד לסילוק יד מהמקרקעין שעליהם ניצב בית המגורים נדחה עד למועד שייקבע במסגרת פסק הדין המשלים, עם ההכרעה בסוגיית הפיצוי בגין השקעותיהם בו.

על פסק דין חלקי זה הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז (ע"א 5592-10-08).

ביצוע פסק הדין עוכב באופן חלקי, ביחס לשימוש למגורים בלבד להבדיל מהשימוש העסקי, בהחלטה שנתנה תוקף להסכמת הצדדים (החלטה מיום 3/12/2008 בש"א 4574/08).

בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בהסכמת הצדדים, הוחזר הדיון לבית משפט השלום "לבחינת השאלה אם הצריף המקורי עדיין קיים ואיזה שימוש נעשה בו" (פסק דין מיום 30/4/2009).

פסק הדין החלקי המשלים מיום 9/8/2010 (פסק הדין המשלים).

בפסק דין חלקי משלים יצא בית משפט (כב' הש' מנהיים) מהנחה שהצריף המקורי לא נהרס וכי הוא עומד על מכונו בצירוף תוספות. כן קבע, על סמך עדות הנתבעת, כי משנת 1996 אין היא מתגוררת בצריף המקורי. הנתבעים עברו לגור בבית המגורים העיקרי שבנו על החלקה, כאשר הוריה היו בחיים. הנתבעת העידה עוד, כי אחד מבניה מתגורר בצריף מזה שנתיים. לפי עדותה, קודם לכן שימש הצריף ללינה של אורחים ואיש מבני המשפחה הגרעינית שלה לא התגורר בצריף.

בית המשפט קבע, כי אין לנתבעים זכות דיירות מוגנת בצריף, שכן מעולם לא היו דיירים מוגנים בו מכוח עצמם וטענתם היא לדיירות מוגנת מכוח הוריה המנוחים של הנתבעת. הנתבעים לא עמדו בתנאים הקבועים בס' 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, שבהתקיימותם יכול בן משפחה של דייר מוגן להיעשות לדייר מוגן במקומו לאחר פטירתו. הנתבעים לא התגוררו בצריף במשך שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר המוגן, והייתה להם "דירה אחרת למגוריהם". לפיכך, גם אם נקבל את הטענה שהצריף קיים, לנתבעים אין בו עוד זכויות מכוח חוק הגנת הדייר. לבסוף קבע בית המשפט, כי נוכח האמור, שלב זה של ההליך היה מיותר לחלוטין ועל הנתבעים לשאת בהוצאותיו, בסכומים שייקצבו בסיום ההליך כולו.

לאחר שניתן פסק הדין המשלים, ערערו הנתבעים על פסק הדין הראשון ועל פסק הדין המשלים. בית המשפט המחוזי-מרכז דחה את הערעור ונפסקו כנגדם הוצאות בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ (פסק דין בעא 14637-10-10 מיום 30/1/2011. פסק הדין של בית המשפט המחוזי).

פסק הדין מיום 3/5/12 ברע"א 1686/11 (פסק הדין של בית המשפט העליון)

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. זו נדחתה ללא צורך בתגובה (כב' הש' הנדל).

בית המשפט העליון אימץ את קביעות בית המשפט בפסק דין החלקי ובפסק הדין המשלים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי וקבע, בין היתר:כי בית המגורים העיקרי שבו מתגוררים הנתבעים אינו הצריף המקורי שלגביו נעשה הסכם שכירות עם הורי הנתבעת והוא נבנה שלא במקום שבו עמד הצריף המקורי;כי בית המגורים העיקרי נבנה בשנת 1996 ולא חל עליו חוק הגנת הדייר;כי הפיצוי בגין בית המגורים העיקרי לפי פסק הדין של בית משפט השלום ניתן בגין העדר מחאה מצד התובע ולא מכוח דיירות מוגנת;וכי הקביעה שאין מדובר בזכות בר-רשות בלתי הדירה מנומקת ומבוססת היטב. הנתבעים פעלו על דעת עצמם עת שבנו את ביתם במקום אחר מזה שעמד בו הצריף. עניינם אינו נמנה בקהל המקרים החריגים בהם הפסיקה הכירה בזכותו של בר-רשות כבלתי הדירה.